יום רביעי, 11 ביוני 2014

שורשי משפחת אסיאו

את הרשומה החדשה אני מתרגשת לפתוח עם ידיעה משמחת. נועה כליף, הילדה המוכשרת והמחוננת שכתבה את עבודת השורשים אותה פרסמתי ברשומה הקודמת, קטפה את פרס ההצטיינות בטקס היוקרתי של 'חוקרים צעירים קהילות שורשים ותרבות' לשנת תשע"ד, של מכון יד יצחק בן צבי בירושלים לחקר קהילות ישראל במזרח.
כ"כ שמחה ונרגשת בשבילה, כי היא כ"כ ראויה לכך!
הפעם יש לי הכבוד לפרסם עבודה מיוחדת נוספת, עבודתה של שירה אסיאו.
שירה ניחנה כבר בגילה הצעיר באופי בטוח, יציב, היא מהממת וחכמה לגילה בצורה מעוררת השראה.
את עבודתה היא ביקשה במפורש שלא תהיה עם פרחים ופרפרים וממש בלי קישוטים:) עבודה נקייה נטו שתכיל את עשרות הרבות של התמונות אותן הביאה, כשפרק שלם סבב סביב טיול בת המצווה שלה שארך כחודש ימים בסין והונג קונג.
העניין המשיך כאשר הגעתי לפרקים היותר מאוחרים בעבודתה....
נתחיל מהכריכה שעוצבה בהתאם לאופי התמונה ולאופייה של שירה
וכמובן אי אפשר בלי תמונה מגיל הינקות שפותחת כמעט כל אלבום שורשים:)
עבודתה של שירה מלאה בסיפורים כ"כ מעניינים ומרתקים על בני משפחתה, שכאן בבלוג בחרתי להעלות דפים נבחרים לצד הסיפורים...
כאן אתחיל מסיפור חייו המרתק של אביה, כפי שמגוללת שירה בעבודתה:
"אבי למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ולאחר מכן עבד כצלם הטלוויזיה הישראלית ולאחר מכן כתב וצלם ב- ABC NEWS. בגיל 27 לאחר שצילם במסגרת עבודתו פיגוע טרור קשה בירושלים, החליט להגשים את חלומו להיות רופא ולעזור לאנשים והתמחה בכירורגיה כללית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
בילדותו הוא קרא את כל ספרי חסמב"ה ואף פגש את הסופר בביתו. הוא הכיר את כל שחקני הבימה דאז, כולל את חנה רובינא שהיתה השחקנית הכי מפורסמת בתקופה ההיא, ואף יש לו ספר שהיא הקדישה לו בבר המצווה שלו.
סבה מצד אביה, אברהם אסיאו, היה במאי תיאטרון שייקספירי בלונדון וסבתה היתה קריינית ב-BBC במחלקה בעברית.
מה שהביא את משפחתו לחור לארץ ישראל היתה הבקשה כי יבוא לנהל את בית הספר החדש הגבוה לאמנויות הבמה 'בית-צבי' שהוקם בשנת 1962.
וכאן יש לי הכבוד לספר דרך שירה נכדתו את סיפור חייו של אברהם אסיאו
הסב למד בגימנסיה העברית בירושלים והיה מדריך בכיר במחנות העליה והיה בין מקימי קיבוץ 'עין חרוד' ו'בית השיטה'. שימש כ'גפיר'-שוטר במנדט הבריטי. בשיתוף עם ה'הגנה' שמרו על הישובים העבריים ועל דרכי התחבורה.
הוא למד משחק במחזור הראשון של בית הספר לדרמה שליד תיאטרון 'הבימה' בהנהלת צבי פרידלנד.
סבה למד בלונדון בימוי בבית הספר המפורסם THE CENTRAL SCHOOL OF DRAMA, לאחר לימודיו הצטרף ללהקת תיאטרון נודד שייקספירי שחבריו נסעו על גבי משאית ברחבי אנגליה, וכך בעצם הביאו את הצגותיו של שייקספיר אל הכפרים והיישובים הקטנים אשר לא זכו להגיע ללונדון לראות את הצגות.
בשנת 1958 הוזמן לארץ ישראל לביים את ההצגה 'חנה סנש' בכיכובה של חנה רובינא,לכבוד שנת העשור למדינת ישראל.
ב-1962 חזר עם משפחתו לישראל לאחר שהתבקש ע"י ד"ר גמזו לבוא ולנהל את בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה הראשון בישראל 'בית-צבי'.
במקביל ביים הצגות בכל התיאטראות בארץ ובחו"ל. בשוודיה הוא ביים את ההצגה 'בראשית' של אהרון מגד.
לאחר שסיים לנהל את 'בית צבי' עבר לנהל את מחלקת הדרמה של קול ישראל. כמו כן, שיחק בסדרת הטלוויזיה 'חדר מורים' שם שיחק כמורה לאנגלית. השתתף בסרטים כאשר המפורסם מביניהם היה 'הוא הלך בשדות' עם אסי דיין ז"ל, שם שיחק את מנהל פנימיית 'כדורי'.
את שנותיו האחרונות העביר בציור.
סבתה של שירה, שהיתה בת דור שלישי בארץ, הוריה אברהם ורוזה ליפשיץ, היו מקימי ובעליו של מלון 'עדן' המפורסם בירושלים. המלון ששכן כמה מאות מטרים מהכנסת הישנה בירושלים, שימש בתקופת המנדט הבריטי כמקום מפגש בין דיפלומטים, שרי חוץ ואנשים ציונים. מכובדים רבים נהגו ללון במלון שהיה ידוע באופיו הביתי והאינטימי.
דויד בן גוריון התגורר בו במשך 18 חודשים רצופים, ואף הרייטה סולד שכנה בו כמה שנים.
באמצע שנות השבעים נמכר ע"י משפחת ליפשיץ לבנק ישראל, ולאחר מכן עבר לידי משרד הקליטה.
סבתה של שירה למדה בגימנסיה בירושלים והיתה חברה בפלמ"ח ומבריחה נשק ללוחמי הפלמ"ח.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נסעה ללמוד מוסיקה בלונדון מאחר והיתה פסנתרנית מחוננת, עבדה כקריינית ב-BBC והייתה משדרת לישראל עם השדרן ניסים קיוויטי.
וכמה שאני אוהבת תמונות ישנות, פשוט איך שהן עם כל הכיתובים המקוריים, ללא ליטושים ושיפצורים, זה סוד היופי 
שבהן
זהו סבא רבא של שירה, רחמים אסיאו. ממנהיגי הקהילה היהודית ברוסה, מורה ומחנך, איש התנועה הציונית אשר נטל חלק במאבק על דמות החינוך היהודי בבלוגריה בין התנועה הציונית, לרשת 'אליאנס'- כל ישראל חברים.
ערך את בטאון התנועה הציונית בבולגריה 'השופר', וכיהן כיו"ר תנועת 'מכבי' בולגריה וכחבר הועד המרכזי של התאחדות עולי בולגריה בישראל.
בשנת 1903 עלה לבדו לארץ ישראל והיה מחלוצי החייאת השפה העברית, כאשר אליעזר בן יהודה היה המורה שלו.
לאחר סיום לימודיו הצטרף לסגל ההוראה של בית הספר, וכתב שלושה ספרים ללימוד עברית.
במסגרת תהליך הכנת עבודת השורשים נדרשים התלמידים בפרק מיוחד הנקרא 'גלגולו של חפץ' לספר על חפצים מיוחדים
שעברו מדור לדור במשפחתם ומייצגים ערך סנטימנטלי רגשי עבורם.
כאן צירפה שירה ספר שירה שניתן במתנה לסבתה בשנת 1935 בידי צבי ספקטור שהיה חברה בגימנסיה העברית בירושלים. וכך היא מספרת:
"הספר הוא בכתב יד וניתן לה ליום הולדתה .     
בתחילת המאה הקודמת היה נהוג ע"י אוהבים לתת אחד לשני חפצים רומנטיים כגון: ספרי שירה, כמו הספר הזה. זהו ספר שמביע את אהבתו של צבי ספקטור לסבתי חיה ז"ל.
הספר עשוי מעור כאשר במרכזו ריקוע נחושת גדול של מלכת שבא.
צבי ספקטור היה המפקד של כ"ג יורדי הסירה שהיה כוח קומנדו אשר נשלח בשנת 1941 לטריפולי אשר בלבנון כדי לחבל במאגרי הדלק ולמנוע את תדלוק מטוסי גרמניה הנאצית אשר תכננו לכבוש מדינות במזרח התיכון.
וחפץ בעל ערך נוסף עליו סיפרה שירה בעבודתה הוא סידור מחזור לשלוש רגלים 
"סבא רבא שלי קיבל את הסידור בשנת 5666 בספירה העברית שזה בעצם שנת 1906. 
הסידור הוא מחזור לשלוש רגלים. מנהג ספרד משנת 1890 ושימש את סבא רבא שלי בלכתו לבית הכנסת.
סבא רבא שלי עלה מסלוניקי אשר ביוון לירושלים בשנת 1880
זהו סידור מאוד מיוחד אשר שימש את קהילות קונסטנטינה ( איסטנבול של היום )
( הרב הראשי של טורקיה היה ממשפחת אסיאו )
את הסידור הוא קיבל ליום הולדתו ה32.
הסידור הוא בן 122 שנה .
כריכת הסידור עשויה מעור עם עיטורי נחושת בצורת פרחים ואבני צדף שמקשטות את הכריכה.  
את הסידור אבי קיבל מאביו בירושה.
ללא ספק, הסיפוק בעיצוב עבודה כזו שקריאתה היא חלק חשוב ומרכזי לפני שניגשים למלאכת העיצוב, הוא פשוט עצום.
זה כמו לקחת חלק מסיפורי העבר והמורשת של כל משפחה ומשפה.
בסיום עבודתה שירה כותבת כך:
"בהתחלה הרגשתי ייאוש רב מפני שהייתי מבולבלת ולא ידעתי עם מה להתחיל ומה לכתוב. במהלך כתיבת העבודה ולקראת סופה הבנתי שעבודה לחקר שורשיי היא עבודה מבורכת  ובעיניי היא מתנה שבזכותה הצלחתי להכיר את כל משפחתי.
עבודה זו אינה מסמך היסטורי בדוק, ואינה אוסף של עובדות יבשות אלא סיפורם של אנשים שעושים ועשו את המשפחה. בזמן שכתבתי את העבודה גיליתי דברים רבים שלא ידעתי, כמו למשל: שסבתי שמחה, סבתא שלי שאני מכירה אותה כל כך טוב, נולדה וחיה בבגדד ושיחקה בילדותה עם תושבי המקום. זה שימח אותי לדעת שפעם הערבים והיהודים חיו בשלום".
והכי חשוב בעיניי הוסיפה אף זאת:
"משאלתי לעתיד היא משאלה צנועה: הייתי רוצה שילדיי יקראו עבודה זו ויכירו את משפחתם הרחבה, אבות אבותיהם. בזכות עבודה זו הייתי רוצה שיעריכו את היותם קיימים ושידעו שהיו אנשים טובים.
"אנשים טובים באמצע הדרך ואיתם אפשר לצעוד...."
אמן!